כיתור הארמיה השלישית

​כיתור הארמיה השלישית של צבא מצרים היווה מהלך המשך לצליחת תעלת סואץ ותוצר של העברת הלחימה לשטח האויב. השלמתו בשלהי המלחמה הייתה בבחינת הישג צבאי משמעותי לצה"ל, שסלל את הדרך לשיחות עם מצרים בקילומטר ה-101 והביא להתקרבות מדינית בין מצרים לבין ארצות הברית.

​בתום המערכה שהתחוללה בין ה-15 ל-18 באוקטובר ליצירת מסדרון צליחה מאובטח, החל צה"ל להעביר כוחות ניכרים לגדה המערבית של התעלה. אוגדה 162 בפיקוד אלוף אברהם אדן צלחה במלואה ב-18 וב-19 באוקטובר לשטח מצרים ופתחה בתנועה דרומה. כוחותיה השתלטו על רכס ג'ניפה, תפסו את שדה התעופה פאיד והמשיכו בכיבוש החוף המערבי של האגמים המרים. במקביל, כוח בפיקוד אלוף משנה ישראל גרנית שפעל בגזרה הדרומית בגדה המזרחית של התעלה הידק את ההגנה שם ומנע מכוחות הארמיה השלישית המצרית להתקדם לעבר מעברי המיתלה והגידי בסיני. כפועל יוצא מכך, הארמיה השלישית הועמדה בסכנת כיתור שהלך וסגר עליה משני צדי התעלה, והמפקדה הקדמית שלה ששכנה מצפון מערב לעיר סואץ ניצבה בפני כיבוש. מפקד הארמיה השלישית עבד אל-מונעם ואצל, שחשש מליפול בשבי, ניצל את חשכת הלילה ואת ההפוגה היחסית בקרבות לאור ההחלטה על הפסקת אש ונמלט בליל 23-22 באוקטובר עם אנשיו לעומק מצרים.

בעקבות הפרת הפסקת האש וחידוש הקרבות התייצבו כוחות צה"ל בצוהריי ה-23 באוקטובר על כביש סואץ-קהיר (ציר סרג') ובכך ניתקו את ציר האספקה היבשתי של הארמיה השלישית. עם כיבוש נמל עדביה למחרת בבוקר על ידי חטיבה 401, החזיק צה"ל בידיו גם את השליטה על ציר האספקה הימי והארמיה השלישית הייתה לא רק מכותרת כי אם גם נצורה. בהעדר יכולת לצלוח את התעלה ולשוב לשטח מצרים היו, אפוא, למעלה מ-20 אלף חייליה, שנותרו ללא מפקדם הבכיר, תלויים מבחינת מים, מזון וציוד רפואי ברצונו הטוב של צה"ל.

עם כניסת הפסקת האש השנייה לתוקף בבוקר ה-24 באוקטובר, הפך הכיתור של הארמיה השלישית לסוגייה מדינית. בראיית האמריקנים הקלת המצור על הכוח המצרי ואף הסרתו היו בבחינת סיכוי כמעט יחיד להצלת מעמדו וכבודו של הנשיא סאדאת ולקידום משא ומתן בין ישראל לבין מצרים. בנוסף, ארצות הברית חתרה להרחיק את מצרים מברית המועצות ומהגוש הקומוניסטי ולתפיסתה, ויתור ישראלי בסוגיית הארמיה השלישית היה מקדם מגמה זו ומשרת את האינטרס שלה. לפיכך, הפעיל מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר לחץ כבד על ישראל להסדיר את נושא האספקה ואיים כי סירוב לעשות כן יענה באכיפת החלטות מועצת הביטחון 338 ו-339. הסכמת סאדאת למפגש קצינים ישראליים ומצריים בתנאי שתועבר שיירת אספקה בחסות האו"ם לארמיה השלישית סימנה את ראשיתו של הפתרון. ב-28 באוקטובר 1973 החלו שיחות בין הצדדים בקילומטר ה-101 ועוד באותו יום העביר האו"ם אספקה לארמיה הנצורה.

אולם, האמריקנים, שלהם כאמור היה אינטרס משלהם, ביקשו לוודא שאין מדובר באירוע חד פעמי. בפגישה שנערכה ב-1 בנובמבר בוושינגטון בין נשיא ארצות הברית ניקסון ומזכיר המדינה קיסינג'ר לבין ראשת הממשלה גולדה מאיר, הבהירו האמריקנים כי לא יאפשרו לישראל להשמיד את הארמיה השלישית ותבעו למעשה להסיר את הכיתור מעליה. בעקבות זאת נאותה ישראל לאפשר מעבר שיירה נוספת בטרם ביקור רשמי של קיסינג'ר במצרים, שנועד לחדש את היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. מחווה זו, כמו גם המאמצים האמריקניים הביאו לחתימת הסכם ראשון בין ישראל לבין מצרים שנודע כהסכם שש הנקודות. בעקבותיו הוסדרה אספקה שוטפת של מים, מזון וציוד רפואי לארמיה השלישית ובין ה-15 ל-22 בנובמבר אף נערכו חילופי שבויים בין שתי המדינות.

סבבי שיחות נוספים בקילומטר ה-101, כמו גם מסע דילוגים נמרץ של קיסינג'ר למצרים ולישראל, הביאו לחתימת הסכם הפרדת הכוחות בין שתי המדינות ב-18 בינואר 1974. בעקבותיו השלים צה"ל את נסיגתו מאדמת מצרים והתייצב בקו חדש בסיני, בעוד הכוחות המצריים והארמיה השלישית בתוכם שבו מסיני לשטח מצרים.