ועדת אגרנט

​​​​​​​​ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון ד"ר שמעון אגרנט, אשר הוקמה בתום מלחמת יום הכיפורים, ונועדה לחקור את הנסיבות שהביאו לפריצתה במפתיע ואת אופן ניהולה בשלושת הימים הראשונים שלה. מסקנות הוועדה חוללו סערה ציבורית ורעידת אדמה פוליטית שהובילו לחילופי גברי בצמרת השלטון ובפיקוד העליון בצה"ל

בתום מלחמת יום הכיפורים ב-24 באוקטובר 1973 החל להיווצר לחץ ציבורי לחקור את המחדל שהביא לפרוץ מלחמת יום הכיפורים וגרם לאבדות חסרות תקדים בהיקפן בפרק זמן כה קצר. בעקבות זאת התקבלה ב-18 בנובמבר החלטת ממשלה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון ד"ר שמעון אגרנט. חברי הוועדה שכיהנו לצדו היו שופט בית המשפט העליון מר משה לנדאו ומבקר המדינה ד"ר יצחק נבנצאל, ושני הרמטכ"לים לשעבר רא"ל (במיל') פרופ' יגאל ידין ונציב קבילות חיילים רא"ל (במיל') חיים לסקוב שהיו בבחינת המומחים הצבאיים שלה.

בהתאם להחלטת הממשלה ניתן לוועדה המנדט לחקור את הנושאים הבאים: המידע המודיעיני בימים שקדמו למלחמה; מהלכי האויב וכוונותיו לפתוח במלחמה; ההיערכות של הגורמים הצבאיים והאזרחיים לאור המידע ותהליך קבלת ההחלטות שלהם בעטיו; כוננות צה"ל בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים; לחימת צה"ל בשלושת הימים הראשונים עד ה-8 באוקטובר 1973.

מקום מושבה של הוועדה נקבע בבניין משרד המשפטים בירושלים והיא החלה את עבודתה ב-27 בנובמבר 1973. במשך למעלה משנה שמעו חבריה עדויות רבות של בכירים מהדרג המדיני והצבאי, אספו אלפי מסמכים על ידי צוות ייעודי של קצינים בכירים ועיבדו את הררי החומר.

במהלך עבודתה פרסמה ועדת החקירה הממלכתית במדורג שלושה דוחות מפורטים. ב-1 באפריל 1974 הוגש דוח ביניים ראשון בכותר דין וחשבון חלקי אשר הכיל תיאור כללי של העובדות, דן באחריות הדרג המדיני והסיק מסקנות אישיות על בעלי תפקידים בצה"ל. בנוסף הוגשו בו המלצות מן ההיבט המערכתי בכל האמור לחלוקת האחריות והסמכות בין ההנהגה המדינית לבין הצמרת הצבאית, ולגבי דרכי ההתנהלות של הממשלה ושל קהיליית המודיעין. ב-10 ביולי 1974 הוגש דוח שני שכלל השלמות והנמקות לדוח הראשון ובו עיקר ההתייחסות הייתה לתקופה שקדמה לפרוץ המלחמה. בין היתר נדונו בו המידע המודיעיני על כוונות האויב החל מאפריל 1973 וכוננות כחול לבן; הקונספציה של גורמי ההערכה באגף המודיעין ולפיה מצרים לא תפתח במלחמה בטרם תקבל לידיה אמצעי לחימה מתקדמים וסוריה לא תילחם לבדה ללא השתתפות מצרית; חילוקי הדעות שנגעו להיקף סד"כ המילואים שיש לגייס; והיקף הפריסה של כוחות צה"ל בסיני וברמת הגולן ערב המלחמה. ב-30 בינואר 1975 הוגש הדוח השלישי והאחרון ולבד מאישור מסקנות הוועדה בדוחות הקודמים ניתנה התייחסות לנושאים נוספים. בין השאר נותחו הסיבות לכישלון מתקפת הנגד בחזית המצרית ב-8 באוקטובר ואופן התנהלותן של אוגדות 143 ו-162 בה; נבחנו קרבות הבלימה ברמת הגולן ביומיים הראשונים ללחימה; ונותח תפקודו של מערך המודיעין במהלך המלחמה.

מסקנות ועדת אגרנט שפורסמו עם הגשת הדוח הראשון באפריל 1974 חוללו סערה ציבורית והובילו לזעזועים בצמרת הפוליטית והצבאית. הוועדה זיכתה את הדרג המדיני מאחריות למחדלי המלחמה, שיבחה את תהליך קבלת ההחלטות של ראש הממשלה גולדה מאיר וקבעה כי שר הביטחון משה דיין פעל ללא דופי ובהתאם להמלצות הדרג הצבאי ומשכך לא חלה עליו אחריות אישית. לעומת זאת, כלל האחריות הוטלה על ראשי הדרג הצבאי ובראשם על הרמטכ"ל דוד אלעזר, ראש אמ"ן אלי זעירא ומפקד פיקוד הדרום שמואל גונן. הוועדה קבעה כי בידי אגף המודיעין היה מידע מתריע מספיק על כוונת האויב לפתוח במלחמה, אך אנשיו שגו בהערכה שלו ודבקו בקונספציה שגויה. ביקורת נוקבת גם הובעה על אופן פריסת הסד"כ בסיני ובקו התעלה ערב המלחמה. בעקבות זאת הגיש דוד אלעזר את התפטרותו והוחלף על ידי מוטה גור, בעוד אלי זעירא סיים את תפקידו ויצא ללימודים במסגרת שירותו.

מסקנות הוועדה שניקו את הדרג הפוליטי מאחריות הדהימו רבים בציבור הישראלי אשר טענו כי הרמטכ"ל נתפס כקורבן והדחתו נועדה לחפות על מחדלי הממשלה. מחאה ציבורית שהחלה עוד טרם פרסום הדוח כהפגנת יחיד של סרן מוטי אשכנזי מפקד מעוז בודפסט, המעוז היחיד בקו בר לב שלא נפל לידי המצרים, הפכה עד מהרה לתנועת מחאה המונית שקראה להתפטרות הממשלה. גולדה מאיר, שקיבלה את אמון הבוחר בבחירות הכלליות שנערכו בדצמבר 1973 והרכיבה ממשלה חדשה, נכנעה ללחץ הציבורי, הודיעה על עזיבתה את התפקיד ועמדה בראשות ממשלת מעבר עד מינוי מחליף. משהוקמה ממשלה חדשה ביוני 1974 בראשות יצחק רבין סיים גם שר הביטחון משה דיין את תפקידו אך המשיך לכהן כחבר כנסת.   

במשך כעשרים שנה מאז פרסום דוחות הוועדה שבה ועלתה הדרישה לחשוף ברבים גם את חלקיו החסויים. ממשלת רבין השנייה קיבלה לבסוף החלטה בנושא שהתירה לציבור לעיין בהם החל מה-1 בינואר 1995 בתנאים מגבילים. אולם, רק בשנת 2006 ולאחר מאבק משפטי ממושך פורסמו דוחות ועדת אגרנט לציבור במלואם.