בתקופה שבין 14 באוקטובר- 14 בנובמבר 1973 נחתה בנמל התעופה לוד הרכבת האווירית לשינוע אווירי של ציוד צבאי אמריקני לישראל. האמריקנים העניקו למבצע את השם "ניקל גראס" ואילו בישראל המבצע לקליטת הציוד זכה לשם "מבצע מנוף" ומינף את יכולת השיקום של צה"ל בימי הלחימה ולאחריה. המבצע תרם רבות למורל הציבורי בארץ ולתחושה שיש לנו גב כמדינה. לרכבת המעופפת, שבאמצעותה הועברו כ-28,000 טון של ציוד בוודאי נחשפתם, האם שמעתם על הרכבת הימית?
ישראל פנתה לארצות הברית בבקשה לקבלת סיוע צבאי כבר ב-7 באוקטובר, בעקבות אובדנם של אמצעי לחימה מרובים ב-24 השעות הראשונות ללחימה. חיל האוויר איבד 40 מטוסי קרב וחיל השריון איבד כ-200 טנקים. בתום שלושה ימים עמד האובדן על 49 מטוסים ועל כ-500 טנקים.
ישראל נזקקה גם לחלקי חילוף ולתחמושת, בייחוד ארטילרית, לאור השימוש הרב שנעשה בזו שהוצאה ממחסני החירום, והיות וטרם סופקו הזמנות שבוצעו לפני המלחמה. הפניה לארה"ב נעשתה בשלושה ערוצים במקביל. משרד הביטחון פנה לשגרירות ארה"ב בישראל. שגריר ישראל בארה"ב, שמחה דיניץ, פנה למזכיר המדינה, הנרי קיסינג'ר ונספח צה"ל בארה"ב, האלוף מוטה גור, פנה לפנטגון. בתחילה נדחו בקשותיה, אולם התפתחות חלה ב-9 באוקטובר, כאשר ארה"ב למדה כי ברה"מ פתחה ברכבת אווירית משלה לאספקת סיוע צבאי למצרים ולסוריה. נשיא ארה"ב, ריצ'ארד ניקסון הורה למשרד ההגנה להעביר ללא דיחוי ציוד צבאי לישראל והקונגרס האמריקני אישר תקציב חירום על סך 2.2 מיליארד דולר לטובת הפעולה.
ב-10 באוקטובר יצאה הרכבת האווירית לדרך באמצעות טיסות של חברת אל- על, אולם כחברה תעופה קטנה, שמספר מטוסיה המצומצם נדרש גם להבאתם חזרה ארצה של אנשי מילואים, זה לא היה מספיק. חברות תעופה מסחריות אליהן פנתה ישראל סרבו לקחת חלק במבצע מחשש שימנע מהן לטוס למדינות ערב ביום שאחרי. בכדי לעמוד בקצב האספקה הנחוץ נדרש קיומן של 10- 20 טיסות מדי יום אשר בוצעו בתחילה במטוסים בלתי מזוהים, משום שארה"ב שאפה להמנע ממעורבות ישירה. רק ב-12 באוקטובר הורה הנשיא ניקסון לחיל האוויר האמריקני "לשלוח כל מה שיכול לטוס" ותוך 9 שעות הועמסו מטוסי גלקסי 5-C וסטארליפטר 141-C והמריאו לישראל. המטוס האמריקני הראשון נחת בלוד ב-14 באוקטובר. הגורם המבצעי האמריקני שעליו הוטלה המשימה היה מפקדת המשנה של פיקוד ההטסה האווירית הצבאית, הקרויה ה-21, שממוקמת בבסיס מק'גוויר (McGuire) שבניו ג'רזי. על אף שלמפקדה זו לא היתה תוכנית מגירה לתמיכה אסטרטגית בישראל, יצאה התוכנית לפועל אד- הוק. הפיקוד הציב 689 אנשי צבא כצוותי קרקע לבקרה, תפעול ותאום בבסיס בלאג'ס (Lajes Field) בפורטוגל, ב-4 בסיסים ברחבי ארה"ב ובלוד. הפיקוד הקצה רק 24% ממטוסיו בכל יום נתון למשימה על מנת שלא לפגוע במשימותיו השוטפות.
תכנון נתיבי הטיסה הווה אתגר נוסף. מדינות שונות, ביניהן בריטניה, ספרד, איטליה, יוון וטורקיה, שבשדות התעופה שלהן השתמש הפיקוד בפעילותו השוטפת, סרבו לאפשר לרכבת האווירית לטוס בשטחן האווירי. כמו כן המטוסים היו מנועים גם מכניסה לשטחן האווירי של מדינות ערב. כך נקבע נתיב הטיסה מלאג'ס לישראל מעל מיצר גיברלטר ומשם מזרחה מעל הים התיכון ודרומית לכרתים ולבסוף לתל- אביב. הצי ה-6 ליווה את המטוסים עד לטווח של 240 ק"מ מישראל ומטווח זה ועד לחופי ישראל לוו המטוסים ע"י פנטומים ומיראז'ים של חיל האוויר. לאורך התוואי בים התיכון הוצבו גם ספינות הצי כל 300 מייל ונושאות מטוסים כל 600 מייל. האמריקנים ערכו במהלך המבצע כ-570 טיסות בהן נישא מטען של כ-23,000 טון. מטוסי אל-על ביצעו כ-170 טיסות ובהן נישא מטען של 5,500 טון. בטיסות הללו נישאו בין השאר: מטוסים, תומ"תים, טנקים, חלקי חילוף, מערכות מכ"ם, טילי לאו וטאו.
בנוסף לכל הציוד שהגיע במטוסי המטען וכחלק מהמבצע, הגיעו גם מטוסים בטיסות ישירות מארה"ב. טייסים אמריקנים הטיסו מטוסי פאנטום, סקייהוק והרקולס תוך ביצוע תדלוק באוויר. המטוסים היו מדגמים ישנים יותר, שלא היו בידי חיל האוויר וחלקם במצב מכני ירוד. הצוותים הישראלים נדרשו ללמוד אותם במהירות וחלקם אף נדרשו לשיפוצים ולשינויים תוך כדי המלחמה לפני שהוכנסו לשירות מבצעי. הפעולה החשובה ביותר היתה הורדת הסמלים של חיל האוויר האמריקני והחלפתם בהללו של חיל האוויר הישראלי, פעולה שלא פעם בוצעה תחת עינם המפקחת של נציגי השגרירות האמריקנית בישראל. "מבצע קומנדו" היה השם שהעניק חיל האוויר הישראלי לקליטת מטוסי הפאנטום שהובאו במבצע, שפרט להחלפת הסמלים, נכללו בו גם טיפולים מכניים נחוצים וצביעת המטוסים בצבעי הסוואה ישראלים.
מרבית סיוע החירום האמריקני הגיע לישראל בדרך הים בין 21 באוקטובר- 3 בדצמבר 1973 במסגרת הרכבת הימית, אותה אבטח חיל הים. 14 אוניות של החברות הישראליות "צים", "החברה הימית להובלת פרי" וחברת "אל ים" נשאו רכש צבאי בהיקף של 63,000 טון ובין מטעניהן היו דלקים, מטוסי סקייהוק, פאנטום והרקולס, מסוקי יסעור, טנקי פטון M60, תותחים מתנייעים M109. האוניות אובטחו עם כניסתן לאגן הים התיכון במבצעים שכונו "לינול" 1- 4. נתיב השייט עבר בין מיצר מסינה באיטליה לחופי הארץ וחולק לשלושה מקטעים (המערבי בין סיציליה לכרתים, המרכזי מדרום מזרח לכרתים והמזרחי מדרום קפריסין לחופי ישראל). אופן האבטחה נקבע בהתאמה לרמת האיום. סה"כ נטלו חלק בסבבי המבצע 12 סטי"לים ואונית אספקה ותדלוק. הסטי"לים יצאו לגיחות מנמל חיל הים בחיפה בזוג או בשלשות וליוו את אוניות הסוחר.
אוניות הסוחר הללו אוישו לא פעם גם על ידי אנשי צוות זרים. בחלק מן המקרים, אנשי הצוות הללו חששו מהמצב בארץ וסרבו להצטרף להפלגה וכשהתאפשר הם הוחלפו באנשי צוות ישראלים. מקרה כזה נחשף בעקבות הענקת עיטור השירות לרב החובל אורי מרון ולשמונה אנשי צוות של האוניה 'כימיקל אנטרפרייז' על פועלם במהלך מלחמת יום הכיפורים.
ב-24 באוקטובר כאשר שב הנרי קיסינג'ר ממסע דילוגיו בין מוסקבה-תל-אביב-לונדון, הוחלט בבית הלבן כי תואץ האספקה לישראל בדרך הים. סגן שר ההגנה, ויליאם קלמנס דווח כי אותרו שתי ספינות, הן הועמסו והיו צפויות להגיע לישראל ב-12 בנובמבר. ב-14 בנובמבר 1973 דובר הפנטגון הודיע לעיתונות כי הרכבת האווירית תופסק אך האספקה לישראל תמשך בדרך הים. מה שסייע לנשיא ארה"ב להכריע את הכף לטובת המשך פעילותה של הרכבת הימית, היו ניצחונותיה של ישראל בקרבות הסטי"לים ואבטחת ספינות המטען ע"י חיל הים הישראלי. הנספח הצבאי דאז של צה"ל בארה"ב, האלוף מוטה גור, התרשם שאילו נדרש הצי ה-6 של ארה"ב לאבטח את מבצע השייט, מבצע זה לא היה יוצא לפועל, בשל האיום הגובר מהתחזקותו של הצי הסובייטי בים התיכון.