בצוהרי ה-6 באוקטובר 1973 פתח צבא סוריה במהלך התקפי מתואם עם צבא מצרים, שנתן את האות למלחמת יום הכיפורים. בחסות הרעשה ארטילרית הבקיעו כוחותיו את הקו הסגול בשלושה מאמצים דיביזיוניים ולוחמי קומנדו השתלטו על מוצב החרמון הישראלי. כוחות צה"ל נקלעו למצוקה ולחמו בתנאי נחיתות קשים, אך כוונת הסורים לכבוש את רמת הגולן בתוך יממה כשלה.
במלחמת ששת הימים כבש צה"ל את רמת הגולן מדי סוריה והשתלט זמן קצר לאחר סיומה על הר החרמון. הסורים סירבו להשלים עם אובדן השטח ושמו להם למטרה להשיבו לידיהם. אולם פערי העוצמה בינם לבין ישראל, כמו גם המאבקים הפנימיים בצמרת המשטר, דחו למשך מספר שנים כל יוזמה מצדם לשנות את המציאות.
ב-13 בנובמבר 1970 תפס שר ההגנה הסורי, חאפז אל-אסד, את השלטון בדמשק. כמי שנשא באחריות לכישלון הצבאי ב-1967 ולאובדן רמת הגולן, הוא הציב בראש סדר העדיפויות שלו את מחיקתה של החרפה שדבקה בו. כפועל יוצא מכך, חלק ניכר ממשאבי המדינה הוכפפו לטובת בניין כוח צבאי ולהתעצמות בסיוע ברית המועצות. בתחילת שנות השבעים צבא היבשה הסורי אורגן מחדש וכוחותיו אוגדו למסגרות דיביזיוניות. בשנת 1973 עמדו לרשותו דיביזיות חי"ר ממוכן 5, 7 ו-9, דיביזיות השריון 1 ו-3, שתי חטיבות שריון עצמאיות וחטיבה ממוכנת עצמאית, כוח ייעודי להגנת המשטר בפיקוד רפעת אסד, אחיו של הנשיא הסורי, ושישה גדודי קומנדו וצנחנים. כלל הצבא מנה כ-185 אלף איש וברשותו היו 1650 טנקים וכ-1200 קני ארטילריה. לצד כוח אווירי וימי משמעותי, הסורים בנו בסיוע הסובייטים מערך הגנה אווירית מעובה, שהתבסס על תותחי נ"מ וטילי כתף ועל 36 סוללות טילי קרקע-אוויר (טק"א) נייחות וניידות, מהן 25 הוצבו בשטח הגולן הסורי.
בסוף שנת 1972 התחממה קמעה הגזרה וצה"ל ניהל מספר ימי קרב, שכללו חילופי אש ותקיפות אוויריות על ריכוזי כוחות סוריים. בד בבד עם ההסלמה בשטח, החלו נשיאי מצרים וסוריה לתאם ביניהם עמדות לקראת יציאה משותפת למלחמה נגד ישראל. בפגישתו של אסד עם עמיתו המצרי, סאדאת בבורג' אל-ערב, ב-24-23 באפריל 1973 שורטטו קוויה הכלליים של המערכה והוחלט כי זו תצא אל הפועל עד סוף השנה. בעקבות זאת, האיצו הסורים את התכנון האופרטיבי בניצוחם של שר ההגנה מוסטפה טלאס והרמטכ"ל יוסף שכור והוכנה תכנית מתקפה מפורטת.
הסורים קבעו לעצמם כיעד לכבוש את כל רמת הגולן בתוך כ-24 שעות, להשמיד את כוחות צה"ל בתחומה וליצור קו הגנה לאורך נהר הירדן. על פי שיטת הפעולה שנקבעה נועדו שלוש דיביזיות החי"ר הממוכן להשתלט על רמת הגולן, במקביל לפעולות קומנדו ממוקדות נגד יעדים דוגמת מוצב החרמון וגשרי הירדן. בהמשך, נועדו לחדור לרמת הגולן דיביזיות השריון ולסייע בהגנה על הישגי המערכה.
במהלך כוננות כחול לבן באביב 1973 בה נמצא צה"ל, החלו הסורים לארגן את החזית, בנו עמדות לסוללות הטק"א, הגבירו את אימוני היחידות וקידמו סוללות ארטילריה לקווים קדמיים. בנוסף, הם גילו יכולת מרשימה להניע כוחות בלילה בדממת אלחוט ומבלי להתגלות, באופן שקיצר משמעותית את זמן ההתרעה שעמד לרשות צה"ל. חרף מצב הכוננות שנמשך לחודשי הקיץ, שמרו הסורים על השקט והתרכזו בתיאום צעדיהם עם המצרים. בחודש אוגוסט נועדו ראשי צבאות מצרים וסוריה ליומיים של דיונים מרוכזים על מהלכי המלחמה, ובחודש שלאחר מכן קבעו ביניהם נשיאי שתי המדינות את ה-6 באוקטובר כיום פתיחתה.
בעיצומן של ההכנות המואצות לבניין מערך הטק"א בגולן הסורי ובהורדת יחידות לקו החזית, התחוללה ב-13 בספטמבר 1973 תקרית אווירית בין חילות האוויר של ישראל וסוריה. התקרית הסתיימה בהפלת 12 מטוסי מיג סוריים ובניצחון מוחץ של צה"ל, אך שכרה יצא בהפסדה. צה"ל העריך שהסורים יגיבו ופירש את תגבור הכוחות בקו כהכנה ליום קרב ולא למלחמה כוללת. בעוד המתח ברמת הגולן הלך ועלה התקדמה סוריה ככל שהזמן נקף צעד נוסף. ב-3 באוקטובר סוכם בינה לבין מצרים מועד פתיחת האש לשעה 13:55 בצוהרי יום הכיפורים.
ב-6 באוקטובר 1973 פתחו בשעת הש' צבאות מצרים וסוריה במלחמה. 157 סוללות ארטילריה הפגיזו לכל אורך קו החזית ולמעלה מחמישים מטוסים תקפו מטרות צבאיות ברמת הגולן. במקביל, כוחות קומנדו הונחתו סמוך למוצב החרמון וקודם למקום גדוד צנחנים ממוצב החרמון הסורי. בעוד מוצב החרמון הישראלי הובא תחת מצור, הפעילו הסורים שלושה מאמצים דיביזיוניים, כאשר כל אחת מדיביזיות החי"ר הממוכן קיבלה לידיה גזרה באורך 25-20 ק"מ. דיביזיה 5 בפיקודו של עלי אסלאן, שכללה את חטיבות החי"ר 61 ו-112, את חטיבות השריון 46 ו-47 ואת חטיבה ממוכנת 132, הייתה אחראית על הגזרה הדרומית בין נחל רוקד ועד תל פארס. דיביזיה 9 בפיקודו של חסן תורכמאני, שכללה את חטיבות החי"ר 33 ו-52 ואת חטיבות השריון 43 ו-51, הייתה אחראית על הגזרה המרכזית שבין תל פארס לעיר קוניטרה. דיביזיה 7 בפיקודו של עומר אברש, שכללה את חטיבות החי"ר 68 ו-85, את חטיבת השריון 78, את החטיבה הממוכנת 121 וחטיבה מרוקנית שתגברה אותה, הייתה אחראית על הגזרה הצפונית שבין העיר קוניטרה למרגלות החרמון.
בהתאם לתכנון המבצעי פתחו בשעות הראשונות חטיבות החי"ר בכל אחת מהדיביזיות בתנועה מערבה, חצו את תעלת הנ"ט והחלו בהכשרת מעברים לפריצת השריון. כאשר ירד הלילה והסורים רשמו הצלחות בגזרה הדרומית, שם החדירה העמוקה ביותר הייתה באזור רמת מגשימים, ובגזרה המרכזית, הם קידמו גם את חטיבות השריון. בגזרה הצפונית עלה בידי חטיבה 7 של צה"ל לבלום את התקדמותם של כוחות דיביזיה 7, אך לעומת זאת עלה בידי הסורים לחדור לשטח מוצב החרמון ונפילתו לידיהם הייתה בבחינת עובדה מוגמרת. בבוקר ה-7 באוקטובר השתלבה בקרבות גם דיביזיית השריון 1 בפיקודו של תאופיק אל-ג'הני. זו קידמה את חטיבת השריון 91 לאיזור שבין תל יוסיפון לחושניה ולקראת צוהריים תקפה בשילוב כוחות עם חטיבת השריון 51 את הבסיס המרכזי של צה"ל בנפח.
בתום 24 השעות הראשונות של המלחמה רשמו הסורים הישגים ניכרים אך לא עלה בידם לממש את מלוא תכניתם. אמנם, מוצב החרמון על יכולותיו נפל לידם, הם החזיקו במרחב משמעותי בגזרה הדרומית באזור חושניה והגיעו עד לגדרות מחנה נפח. אולם, עמידתה האיתנה של חטיבה 7 מנעה מהסורים הישגים של ממש בגזרה הצפונית, הגעתם המהירה של כוחות המילואים בלמה את התקדמותם במרכז הרמה ולנהר הירדן לא הצליחו להגיע.