היערכות צה"ל טרום מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן התבססה על החטיבה המרחבית 820, על חטיבות השריון הסדירות 7 ו-188 ועל מספר מצומצם של סוללות ארטילריה. עם פתיחת המלחמה בצוהריי ה-6 באוקטובר 1973 עמדו כוחות אלה בשעות הראשונות לבדם מול מתקפה רבת עוצמה של צבא סוריה.
ביומיים האחרונים של מלחמת ששת הימים כבש צה"ל את רמת הגולן מידי סוריה ופיקוד הצפון קיבל את האחריות על שטחה. בצד הקמתן של 14 נקודות יישוב בשנים 1973-1967, אירגן צה"ל את המרחב החדש כדי לתת מענה לצרכי הביטחון השוטף ולמקרה של מלחמה כוללת. לטובת ניהולה של רמת הגולן בימי שגרה הוקמה חטיבה מרחבית 820 שהייתה אחראית על קו המגע החדש עם הסורים, נבנו לאורכו 11 מוצבים ששימשו למשימות תצפית והתרעה, ועל הר החרמון הוקם מוצב רב חילי ששימש למשימות מודיעין, ממסר וסיוע ארטילרי. בנוסף, נפרסו ברמת הגולן סוללות ארטילריה בודדות לצד שני גדודי טנקים מחטיבת השריון הסדירה 188, אשר נועדו לתת מענה ראשוני במקרה של הסלמה. בתרחיש של עימות משמעותי יותר נועדה אוגדה 36 לקחת פיקוד על הגזרה, ובתרחיש של מלחמה כוללת היה על פיקוד הצפון להפעיל בהגנה ובהתקפה בנוסף אליה גם את אוגדה 210 שהייתה בתהליך הקמה.
באמצע אפריל 1973 הגיעו לאגף המודיעין ידיעות שהתריעו על כוונת מצרים וסוריה לפתוח בחודש מאי במלחמה. כפועל יוצא מכך הוכרזה בצה"ל כוננות, תחת שם הקוד כחול לבן, ופיקוד הצפון פתח בשורה של מהלכים לחיזוק מערך ההגנה שלו ברמת הגולן. בצד הריענון והעידכון של התוכניות האופרטיביות, הוארכה והועמקה תעלת נ"ט שנחפרה בסמוך לקו המוצבים, ונועדה לשבש ולהקשות על תנועות השריון הסוריות במבואות קוניטרה ורפיד בין מוצבים 109-105 ובין מוצבים 116-111 בהתאמה. בנוסף, הוקמו רמפות לטנקים שחלשו על התעלה, הונחו שדות מוקשים, זורזה הקמת אוגדה 210 והוקמו מצבורי תחמושת קדמיים.
ההתרעה באביב 1973 לא התממשה ובתחילת חודש אוגוסט בוטלה הכוננות כליל. אולם, חודש ספטמבר החל לרמז על תפנית לאור סד"כ משמעותי שריכזו הסורים בקו החזית. בנוסף, התחוללה ב-13 לחודש תקרית אווירית בה הופלו 12 מטוסים סוריים והמתח ברמת הגולן עלה באופן ניכר. כעשרה ימים אחר כך הזהיר מפקד פיקוד הצפון אלוף יצחק חופי מפני מתקפת פתע סורית וממחטף בגזרה. כמו כן הוא הדגיש כי אין ברמת הגולן מכשול פיזי דוגמת תעלת סואץ, המערך היבשתי הנוכחי מצומצם מכדי להגן עליה וחיל האוויר מוגבל ביכולתו לסייע לו לאור מערך הגנה אווירית מעובה. בעקבות זאת, הוחלט ב-26 בספטמבר, ערב ראש, השנה לתגבר את הסד"כ במפקדת גדוד שריון 77 ובשתי פלוגות, כך שמספר הטנקים עלה מ-72 ל-100, ובסוללה ארטילרית נוספת מגדוד 55.
בעקבות מידע התרעתי נוסף שהתקבל בימים הבאים הוחלט במטה הכללי ובהסכמת שר הביטחון משה דיין להעביר את יתרת גדוד 77 מסיני לרמת הגולן, ולתגבר את המערך הארטילרי שם בגדוד 405 ובסוללה נוספת מגדוד 55. כפועל יוצא מכך, ב-1 באוקטובר היו ברמת הגולן מפקדת חטיבה 188, גדודי השריון 53, 74 ו-77 בעוצמה של 113 טנקים ושמונה סוללות ארטילריה. בנוסף להם החזיקו את קו המוצבים שני גדודי חי"ר תחת פיקוד החטיבה המרחבית 820, כאשר גדוד 13 מחטיבת גולני היה אחראי על הגזרה ממוצב 110 וצפונה עד למוצב החרמון, וגדוד 50 מחטיבת הצנחנים 35 היה אחראי על הגזרה ממוצב 111 ודרומה עד מוצב 117.
בליל ה-5-4 באוקטובר פינו הסובייטים בבהילות את משפחות היועצים ממצרים ומסוריה ואגף המודיעין התקשה לעמוד על פשר המהלך. נוכח חוסר הוודאות ולאור ריכוז כוחות האויב בגבולות, הוכרז בבוקר על מצב כוננות ג' במסגרתו צה"ל נערך לגיוס כולל של מערך המילואים, בוטלו החופשות והוחלט על תגבור נוסף ברמת הגולן. בעקבות זאת הועברו לשם יתרת חטיבת השריון 7, גדוד מבית הספר לשריון שסופח אליה ושלוש סוללות ארטילריה נוספות. כך, אפוא, עמד ערב יום הכיפורים הסד"כ של צה"ל ברמת הגולן על 177 טנקים, שהיו מאוגדים בגדודים 53 ו-74 של חטיבה 188 (72 כלים) ובגדודים 71, 77 ו-82 של חטיבה 7 (105 כלים). גדוד חרמ"ש 75 של חטיבה 7 השלים את עיבוי הכוחות בחזית וקציני קישור ארטילרי שלרשותם עמדו 11 סוללות מוקמו במוצב החרמון, על החרמונית ועל תלי פרס ואביטל ובמוצבי הבט"ש 105 ו-110.
בבוקר ה-6 באוקטובר, כאשר המלחמה הייתה כבר בשער, פתח צה"ל בגיוס אוגדות 36 ו-210 לטובת העלאתן לרמת הגולן, ואלוף פיקוד הצפון מיקם את החפ"ק שלו בנפח סמוך למפקדות חטיבות 7, 188 ו-820. גדודים 74 ו-53 נערכו בעמדות קדמיות בצפון הרמה ובדרומה בהתאמה, בעוד גדוד 82 התרכז בסינדיאנה, גדוד 71 בצומת ואסט, גדוד 77 באזור נפח וגדוד 75 במחנה ירדן. 11 סוללות הארטילריה שהיו שייכות לגדודים 55, 334, 405 ולבה"ד 9 נפרסו בכל רחבי הרמה ונערכו להעניק סיוע לשריון ולחי"ר. משפרצה המלחמה, סמוך לשעה שתיים בצוהריים, היה על הכוחות הקיימים לבלום למעשה כמעט לבדם בשעות הראשונות של הלחימה את גלי התקיפה הסורים ביחסי כוחות שהיו בלתי נתפסים.