קרבות לכיבושו של תל-שמס שהתחוללו בין התאריכים 14-12 באוקטובר 1973, במסגרת קרב ההבקעה של צה"ל לתוך שטח סוריה.
ב-10 באוקטובר 1973 עלה בידי צה"ל לטהר את רמת הגולן מנוכחות אויב ולהתייצב מחדש על הקו הסגול. בעקבות זאת הוחלט להבקיע לתוך סוריה ולהעביר את הלחימה לשטחה. למוחרת בשעה 11:00 הובילה אוגדה 36 בפיקודו של תא"ל רפאל איתן את מהלך ההבקעה. חטיבת השריון 7 בפיקודו של אל"ם אביגדור בן גל חדרה לגולן הסורי בין מוצבי הבט"ש 104 ו-105 והפעילה שני מאמצים במקביל. כוח ראשון חדר סמוך לכפר ג'ובתא אל-חשב במטרה להגיע לתל שמס והיווה את המאמץ הדרומי. כוח שני חדר סמוך לתל אחמר ונועד לכבוש את הכפר מזרעת בית ג'ן והיווה את המאמץ הצפוני.
בבוקר ה-12 באוקטובר התקדם המאמץ הדרומי של אוגדה 36, כאשר "כוח בן-חנן", שהתבסס על שרידי גדוד שריון 53 של חטיבה 188, תחת פיקודו של סא"ל יוסי בן-חנן, הוביל את המאמץ בתנועה על ציר הכביש. מצפון לציר זה נע גדוד 75 בפיקודו של סא"ל יוס אלדר. כ-3,000 מטרים לפני תל שמס, באזור צומת חלס נתקלו הכוחות באש סורית כבדה שכללה ירי טנקים, טילי נ"ט ותקיפות מטוסים. ההתקפה החטיבתית נבלמה, ועד לשעות הצוהרים עסקו הכוחות בחילוץ ונסיגה לעבר הכפר חלס.
בשעות הצוהרים, לאחר שקמ"ן חטיבה 7 איתר נתיב תנועה בטוח יחסית דרך הלג'ה הקטנה (אזור געשי ובלתי עביר לרק"מ), שכנע סא"ל בן-חנן את המח"ט, כי יוכל לחצות את המרחב ולהגיע אל תל שמס מדרום. בן-חנן הוביל 8 טנקים (2 מחלקות) והצליח להתקרב את התל בהפתעה. הטנקים פתחו באש לעבר יעדים במתחם והצליחו להשמיד בו כלי רכב וכלי רק"מ. לאחר כ-30 דקות הסתערה מחלקת טנקים בפיקוד בן-חנן לעבר התל, אולם נתקלה באש נ"ט וטנקים עזה, ירי ממנו נפגעו ארבעת הטנקים. נהג הטנק של בן-חנן, סמל צביקה רוזנצווייג, גרר החוצה את המג"ד שנפצע קשה ברגלו אל מחפורת סמוכה. ארבעה לוחמים נהרגו בהתקפה זו, בטנק של בן-חנן נהרג התותחן סמל הנרי וידאל, בטנק אחר נהרגו מפקד הטנק סמ"ר אדיר שטרן והתותחן סמל אדי אברמוב, ובטנק נוסף נהרג התותחן, סמל מאיר כהן. ההתקפה נבלמה ושארית הכוח נסוג לחלס.
בשל עוצמת האירועים והיעדר בהירות לגבי תמונת המצב, ההבנה שנוצרה במפקדת החטיבה הייתה, כי למעט בן-חנן שהצליח לדווח על פציעתו ועל הימצאותו יחד עם נהג הטנק, צביקה רוזנצווייג, במחפורת סמוכה, הצליחו יתר הכוחות לחלץ עצמם מהמקום. בשעות הבאות פעלה החטיבה לחלץ את השניים באמצעות כוח מסיירת מטכ"ל בפיקוד רס"ן יוני נתניהו, שחבר לחטיבה והתנדב לבצע את החילוץ. תחת חיפוי ארטילרי כבד (שאת חלקו הצליח לטווח בן חנן עצמו) נכנס כוח הסיירת למרחב על גבי שני נגמ"שים, איתר את בן-חנן ורוזנצווייג, וחילצם מהמקום. מפקד כוח הסיירת ונהג הטנק קיבלו לאחר המלחמה את עיטור המופת על פעילותם בקרב.
לאחר סיום פעולת החילוץ חזרו הכוחות הסורים לתל, גררו מהמקום שני טנקים, ואיתרו ולקחו בשבי את גופות שלושת החיילים שנותרו בטנקים הפגועים.
בליל ה-12 באוקטובר הוחלט במטכ"ל להמשיך את ההתקדמות לכיוון דמשק ומפקד אוגדה 36 הטיל בצוהרי ה-13 באוקטובר על חטיבת הצנחנים 317 לכבוש את תל שמס. מפקד חטיבה 317, אל"מ חיים נדל, הטיל את המשימה על גדוד חיר"מ 567, שמפקדו סא"ל אלישע שלם, להכין תכנית לכיבוש היעד. התכנית שהכין המג"ד, לא אושרה על ידי מפקד האוגדה, שהחליט כי יש לטפל כמאמץ מרכזי במערך הנ"ט שבתל.
בשעות הערב של ה-13 באוקטובר החלו כוחות החטיבה לנוע מאזור ההיערכות בתל אחמר. הכוח הראשון, שכלל את גדוד 567, הגיע בשעה 21:00 לכפר מעץ על גבי זח"למים ומשם נע רגלית לעבר תל שמס, אליו הגיעו לקראת חצות. מעט לפני חצות החלה ההתקפה האחרונה על תל שמס כאשר על היעד הומטרה אש ארטילרית כבדה. שתי פלוגות תקפו את מערך הנ"ט ופלוגה שלישית עלתה אל ראש התל. כיבוש היעד הסתיים בשעה 04:00 לערך של ה-14 באוקטובר כאשר לכוחות צה"ל 4 פצועים וכ-30 חיילים סורים נלקחו בשבי.
הסורים סירבו להשלים עם כיבוש התל האסטרטגי על ידי צה"ל, ובין ה-14 ל-20 באוקטובר 1973 ערכו מספר ניסיונות להשתלט עליו מחדש על ידי קידום כוחות קומנדו ושריון בחסות ירי ארטילרי כבד. כוחות צה"ל שהתארגנו במקום, תחילה על בסיס גדודי טנקים 74 ו-75 וגדוד חיר"מ 567, ובהמשך במסגרת כוח קסטל בפיקודו של אל"ם יוסף קסטל שכלל את גדוד 75 ואת גדוד 13 מחטיבת גולני, הדפו בזה אחר זה את גלי התקיפה הסורים. קרב ההגנה שניהל צה"ל במשך שבוע על תל שמס, ובעיקר הירי הארטילרי שספגו הלוחמים ששהו עליו, גבה מחיר כבד בנפש, אך עם כניסת הפסקת האש לתוקף נותר המקום בשליטת ישראל.