מהלך צבאי התקפי שיזם צה"ל ב-8 באוקטובר 1973 במטרה לטהר את השטחים בגדה המזרחית של התעלה שנכבשו על ידי הצבא המצרי בתחילת המלחמה. ההתקפה נחלה כישלון חרוץ, העמיקה את הישגי המצרים בסיני וסדקה את האמון ביכולתו של מפקד פיקוד הדרום לנהל כראוי את המשך הלחימה.
בצוהריי ה-6 באוקטובר 1973 פתחו צבאות סוריה ומצרים במלחמה מתואמת נגד ישראל. ביממת הלחימה הראשונה התבסס צה"ל על הכוחות הסדירים ובה בעת האיץ את גיוס מערך המילואים שלו. בחזית המצרית הייתה זו אוגדה 252 בפיקודו של אלוף אלברט מנדלר, שבלמה לבדה את גלי התקיפה המצריים לאורך קו התעלה, ואיבדה בשל כך כשני שליש ממצבת הטנקים שעמדו לרשותה. על אף מאמציה עלה בידי המצרים לצלוח את התעלה בחמש גזרות דיביזיוניות, להטיל מצור על המעוזים הישראליים על שפתה ולתפוס אחיזה בגדה המזרחית שלה.
במהירות גדולה מהצפוי הצליח צה"ל לגייס את כוחותיו ולהעביר לחזית המצרית את אוגדה 162 בפיקוד אלוף אברהם אדן ואת אוגדה 143 בפיקוד אלוף אריאל שרון. עם צבירת כוח בן מאות טנקים ועשרות אלפי חיילים בסיני עמלו במטה הכללי ובמפקדת פיקוד הדרום על תכנון מתקפת נגד כדי להשיב לצה"ל את היוזמה ולהדוף את הצבא המצרי לאחור. על פי התכנית האופרטיבית נקבע כי ההתקפה תתבצע במדורג, כאשר אוגדה 162 תתקוף ראשונה את כוחות הארמיה השנייה המצרית במרחב שבין קנטרה בצפון התעלה ועד מעוז מצמד בצפון האגם המר הגדול. אוגדה 143 נועדה לשמש ככוח עתודה ולהיות מופעלת רק במידה ואוגדה 162 תשיג הישג משמעותי בגזרתה. והיה וכן, היה על אוגדה 143 לנוע דרומה ולתקוף את כוחות הארמיה השלישית במרחב שמדרום לאגמים ועד העיר סואץ. בנוסף, נאסר על הכוחות להתקרב לתעלה כדי להימנע מפגיעת טילי נ"ט, החבירה למעוזים הנצורים הייתה בעדיפות נמוכה וצליחה הייתה מותנית בגודל ההישג.
בבוקר ה-8 באוקטובר פתחו חטיבה 217 בפיקודו של אל"ם נתן ניר וחטיבה 460 בפיקודו של אל"ם גבי עמיר בתנועה מערבה, כאשר הראשונה נעה לעבר מעוז מילנו מול קנטרה בעוד השנייה נעה לעבר מעוז חיזיון. עד השעה 11:00 בקירוב המגע עם המצרים היה מצומצם באופן יחסי. לאור זאת הורה אלוף שמואל גונן מפקד פיקוד הדרום לאוגדה 143 לנוע דרומה לעבר מעבר הגידי כדי להיערך לתקיפת הארמיה השלישית. בנוסף, דיווחים לקויים ברשתות הקשר ציירו תמונה אופטימית ולפיה כוח קדמי של אוגדה 162 צלח את התעלה בגזרת מעוז חיזיון.
אולם עד מהרה המציאות טפחה על פני כל. בסביבות השעה 11:30 הגיע גדוד 19 מחטיבה 460 עד כ-600 מטרים מקו המים בגזרת מעוז חיזיון ונתקל בלוחמי חי"ר מצריים חמושים בטילי נ"ט. 20 מתוך 26 הטנקים שעמדו לרשותו נפגעו, שבעה מחיילי הגדוד נהרגו, 13 לוחמים נוספים ובהם המג"ד חיים עדיני נפצעו ו-12 נוספים היו בחזקת נעדרים. לאחר חילוץ הגדוד משדה הקרב נערך מפקד אוגדה 162 לחדש את ההתקפה בגזרת חיזיון, הורה למפקדי חטיבות 217 ו-460 לתאם מתקפה דו-חטיבתית ותגבר אותם בגדוד 430 מחטיבה 500. לאחר סיוע אווירי מצומצם פתחו הכוחות לאחר השעה 14:00 בתנועה כאשר בחוד נמצא גדוד 113 מחטיבה 217. המצרים שהיו ערוכים כראוי פגעו בגדוד בעוצמה וניפצו את המתקפה שלו כבר מראשיתה. 18 מהטנקים שלו נפגעו, עשרות מלוחמיו נהרגו או נפצעו והמג"ד אסף יגורי נפל בשבי. בנוסף לשני הכישלונות מול מעוז חיזיון נקלעה גם חטיבה 500, החטיבה השלישית של אוגדה 162, החל מהשעה 15:00 לקרב עז על מתחמי מכשיר וחמוטל ששכנו בגזרה המרכזית של התעלה כתשעה ק"מ מקו המים. גדוד 429 שהוביל את הלחימה בסיוע גדוד 198 מחטיבה 460 נתקל גם כן בחי"ר מצרי חמוש בטילי נ"ט. תשעה טנקים נפגעו ולמעלה מעשרה לוחמים של הכוח המשולב נהרגו ובהם גם מג"ד 429 דן ספיר.
בעוד כוחותיה של אוגדה 162 הלכו והסתבכו בקרבות קשים בגזרת מעוז חזיון ובקרבת גשר פירדאן, הוצאה אוגדה 143 מחזית הלחימה העיקרית ונעה דרומה לכיוון מעבר הגידי. כפועל יוצא מכך עלה בידי המצרים לתפוס שטחים שולטים על ציר החת"ם ולהתמקם ברכס הגבעות של מכשיר וחמוטל. לאור זאת קיבלה אוגדה 143 בסביבות השעה 15:00 פקודה לעלות חזרה צפונה ולתקוף כוחות מצריים בציר עכביש ובמתחמי מכשיר וחמדיה. חטיבה 600 בפיקוד אל"ם טוביה רביב פגעה בכוח מצרי שנע לעבר חמדיה ומנעה ממנו לכבוש את המקום, אך מכשיר נותר בידי המצרים. חטיבה 14 בפיקוד אל"ם אמנון רשף שבה ממעבר הגידי לציר עכביש ונערכה באזור יוקון. חטיבה 421 בפיקוד אל"ם חיים ארז תקפה את מתחם חמוטל, אך התקפתה נשברה וכוחותיה איבדו מספר טנקים. כך אפוא טולטלה לשווא אוגדה 143 מאות ק"מ, מבלי שעוצמתה תורגמה לתרומה משמעותית בשדה הקרב, ושטחים יקרי ערך נפלו לידי המצרים ומחיר יקר יותר עוד ישולם כדי להשיבם.
בשעות הערב כבר התברר כי התקפת הנגד בחזית המצרית נכשלה. צה"ל איבד למעלה מ-120 לוחמים וכ-60 טנקים, והמצרים העמיקו את אחיזתם בשטחים שהיו בעבר בשליטת ישראל עד כדי 10-8 ק"מ ממזרח לתעלה. התוצאה העגומה הייתה תוצר של תכנית מבצעית שסבלה ממספר נקודות תורפה ומקריאה מוטעית של תמונת המצב. בעוד הפיקוד העליון העריך שצה"ל יפעיל בהתקפה בין 650 ל-700 טנקים וסיוע ארטילרי משמעותי, עמדו לרשות פיקוד הדרום בסיני 510 טנקים בלבד וסוללות תותחים מעטות. בנוסף, ההחלטה על פעולה מדורגת מנעה הפעלת כוח מרוכזת, וההתקפה נערכה על בסיס מידע מוגבל על התפרסות האויב בשטח ועל הערכת חסר של כוחותיו ויכולותיו. אלוף הפיקוד שהוביל את המהלך סטה לא אחת מהעקרונות שעמדו בלב התכנית המבצעית, והעביר פקודות שלא תאמו את המציאות בשטח, אלא יותר ביטאו משאלת לב חסרת בסיס. היקף הנפגעים, דרך הניהול של התקפת הנגד ועוצמת הכישלון, הטילו צל כבד על יכולת הפיקוד של אלוף שמואל גונן, והגבירו את המחלוקת בין המפקדים הבכירים של צה"ל בחזית המצרית.