בצוהרי ה-6 באוקטובר 1973 פתח צבא מצרים במהלך התקפי מתואם עם צבא סוריה שנתן את האות למלחמת יום הכיפורים. כוחותיו צלחו את התעלה, פרצו את קו ההגנה הישראלי לאורכה ונאחזו בגדה המזרחית שלה. מהלך הפתיחה התבסס על תכנון מדוקדק שתאם את יכולות הצבא המצרי בשעתו למול יתרונותיו של צה"ל, והביא לו הישג קרקעי שנשמר לאורך הלחימה והלם את מטרות המלחמה שהגדירה ההנהגה המצרית.
בתום מלחמת ששת הימים החזיקה ישראל בכל חצי האי סיני וקו המגע החדש שלה עם מצרים ניצב בתעלת סואץ, שהפכה למכשול מים בין שני הצבאות. המצרים סירבו להשלים עם תבוסתם ועם אובדן אדמתם והנשיא ג'מאל עבד אל-נאצר הבהיר כי מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח. אולם בין ההצהרות המתלהמות של ההנהגה לבין היכולות של הצבא המצרי היה פער ניכר. היתרונות של חיל האוויר הישראלי ושל הכוחות המתמרנים של צה"ל ביבשה על פני אלו של מצרים היו משמעותיים, ולפיכך נמנעו האחרונים מלצאת שוב למערכה כוללת. לאור זאת פתחו המצרים במלחמת התשה אשר נמשכה כשלוש שנים ובמהלכה אמנם שיקמו את כוחם הצבאי, אך לא עלה בידם להשיב לעצמם את סיני. בנוסף, צה"ל ביצר את עמדותיו על הגדה המזרחית של התעלה באופן שהפחית את הסיכוי להשיג זאת. הוקם קו מעוזים שנודע כקו בר לב ולאורך התעלה נערמה סוללת עפר בגובה של כ-20 מטרים אשר הפכה אותם למכשול שנחשב בלתי עביר.
בתום מלחמת ההתשה באוגוסט 1970 נותר קו המגע בין שני הצבאות כשהיה, אך האיזון הופר לאחר שמצרים קידמה בניגוד למוסכם את סוללות טילי הקרקע-אוויר (טק"א) שלה עד כדי 20-15 ק"מ ממערב לתעלת סואץ. כפועל יוצא מכך, הוגבלה פעילות חיל האוויר הישראלי ומטוסיו נמצאו בסכנה בשטח שנמצא עד כדי 12 ק"מ ממזרח לתעלה באזור שהיה בשליטת צה"ל.
חרף הפסקת האש, נשיא מצרים החדש אנואר סאדאת חתר לשבור את הקיפאון המדיני והצבאי בחזית התעלה. מתוך הבנה של מאזן הכוחות עם ישראל ומתוך הכרה כי ברית המועצות לא תספק לארצו אמצעי לחימה מתקדמים, הוא החליט לצאת למלחמה כוללת מוגבלת ביעדיה ובהתבסס על היכולות הקיימות של הצבא המצרי. גם הרמטכ"ל המצרי סעד אל-דין שאזלי שהתמנה לתפקידו במאי 1971 והיה אמון על הכנת הצבא למערכה, הבין כי התכניות האופרטיביות הקיימות לכיבוש כל סיני יומרניות ולא תאמו את יכולותיו. הוא הכיר ביתרון האווירי ובעוצמת השריון שבידי ישראל, היה מודע היטב לטווח ההגנה המוגבל של מערך הטק"א וגם האתגרים שהציבו מכשול המים, סוללת העפר על גדת התעלה וקו המעוזים לא היו זרים לו. לאור זאת, פותחו במקביל שתי תכניות צנועות יותר במטרותיהן. תכנית גרניט 2 ששרטטה מהלך התקפי שייעודו הגעה לקו המעברים בסיני עד כדי טווח של 60-45 ק"מ ממזרח לתעלה, ותכנית הצריחים הגבוהים אשר עסקה בחדירה לעומק של 9-7 ק"מ בלבד מקו המים. המצרים, שהיו מעוניינים בפתיחת חזית לחימה נוספת ובשילובה של סוריה במערכה, שיווקו להנהגתה את התכנית הראשונה אך מספר מצומצם של שותפי סוד עמלו בשנת 1973 על תרגומה של התכנית השנייה לשפת המעשה.
תכנית הצריחים הגבוהים גובשה כמענה ליתרונות שעמדו לרשות צה"ל ונקבע כי הצבא המצרי יפעל בגזרה רחבה בבת אחת ותוך ויתור על השגת יעדים בעומק. הוחלט אפוא כי צבא מצרים יצלח את חזית התעלה בחמש גזרות דיביזיוניות בין המעוזים השונים כדי לפצל את כוחו של צה"ל ולא יתרכז במאמץ עיקרי אחד. התכנון דיבר על כך שבחסות הרעשה ארטילרית לאורך הקו יצלחו תוך 18 שעות כל חמש דיביזיות החי"ר ועוד מספר חטיבות ממוכנות ומשוריינות ויאחזו בעומק של כ-7 ק"מ בגדה המזרחית, תוך שהן נהנות ממטריית ההגנה האווירית של סוללות הטק"א. דובר על כך שהכוחות יעברו את התעלה על גבי 720 סירות ב-40 נקודות שונות, כאשר הוקצו 144 סירות לכל גזרה דיביזיונית בה היה שמונה נקודות, וזאת ב-12 גלים במרווח של 15 דקות זה מזה. כלומר, בתוך כשלוש שעות היו אמורים לעבור כ-32,000 איש לצד הישראלי, להניח גשרים ובהמשך להוביל עליהם מאות טנקים ואלפי רכבים מסוגים שונים. בנוסף, נקנו משאבות שנועדו באמצעות זרנוקים שחוברו אליהן לפורר בסילוני מים בלחץ גבוה את סוללת העפר על גדת התעלה ולפרוץ בה כ-70 מעברים ולמעשה להביא לקריסת קו בר לב. כדי להתגבר על השריון הישראלי ולמנוע ממנו את האפשרות לסכל את הצליחה צוידו לוחמי החי"ר במאות משגרים של טילי נ"ט שנועדו לשימוש עם עליית הגלים הראשונים על גבי הסוללה.
בד בבד עם היערכות הכוחות לפעולה שתוכננה לתחילת אוקטובר 1973 הפעילו המצרים תכנית הונאה שנועדה בעיקר להרדים את ישראל ולהכניסה לשאננות. ברמה האסטרטגית הדגישו כלי התקשורת את הפירוד בעולם הערבי, את המחסור באמצעים בצבא המצרי ואת זניחת הנתיב הצבאי. ברמה האופרטיבית נקבע, כי ההתקפה תצא אל הפועל במסגרת הזמן בו תוכנן להיערך מראש על פי גרף האימונים המצרי תרגיל תחריר 41 בין ה-1 ל-7 באוקטובר 1973. במסווה של התרגיל קידם הצבא המצרי כוחות ניכרים וציוד גישור, אך במקביל הכריז לכאורה על שחרור אלפי מגויסים ואישר לרבים לעלות למכה כדי לשדר עסקים כרגיל.
ב-1 באוקטובר 1973 נפתח תרגיל תחריר 41 ובמקביל יידע הרמטכ"ל המצרי שאזלי את סעד מאמון מפקד הארמיה השנייה ואת עבד אל-מונעם ואסל מפקד הארמיה השלישית כי מלחמה תיפתח ב-6 באוקטובר. כעבור יומיים הוכנסו לסוד העניינים גם מפקדי הדיביזיות וב-4 באוקטובר גם מפקדי החטיבות.
בצהרי ה-6 באוקטובר סמוך לשעה 14:00 פתח חיל האוויר המצרי במטס תקיפה של יעדים צבאים ישראליים בסיני וסוללות התותחים של הצבא המצרי המטירו ברד של פגזים לכל אורך התעלה. בחסות ההרעשה הארטילרית, שריככה את מעוזי קו בר לב, ובפיקוח צמוד של מרכז שליטה ייעודי, החלו דיביזיות החי"ר לצלוח את התעלה על גבי סירות ובגלים מתוזמנים היטב. המצרים ריכזו שני מאמצים עיקריים בדרג הארמיה ועוד שני מאמצים משניים ברמה החטיבתית בשני קצותיה של החזית. מאמץ עיקרי ראשון בהובלת הארמיה השנייה התרכז מאזור קנטרה ועד האגם המר הגדול ובו נטלו חלק דיביזיות החי"ר 2, 16 ו-18 ובהמשך חטיבות הטנקים 14 ו-15 וחטיבה ממוכנת 24. מאמץ עיקרי שני בהובלת הארמיה השלישית התרכז מהאגם המר הקטן ועד מפרץ סואץ ובו נטלו חלק דיביזיות החי"ר 7 ו-19 והחטיבה האמפיבית 130 ובהמשך חטיבות השריון 22 ו-25. מאמץ משני אחד הופעל בצפון התעלה באזור מעוז בודפסט על ידי חטיבת חי"ר 135 בעוד המאמץ המשני השני בחוף מפרץ סואץ הוטל על חטיבה ממוכנת 1 וכוחות קומנדו.
בתוך כשלוש שעות עברו כ-32 אלף חיילים מצריים את התעלה ולאחר מכן ריכזו מאמץ בפריצת סוללת העפר בעשרות נקודות ובהתקנת אמצעי הגישור למעבר טנקים ורכבים. לוחמי החי"ר המצריים, אשר התמקמו על הסוללה לאחר שטיפסו עליה באמצעות סולמות וחבלים, קידמו את חטיבות הטנקים של אוגדה 252 במטחים של טילי נ"ט, פגעו בעשרות כלים והטילו מצור על המעוזים, שלפחות שניים מהם בגזרה הצפונית אף נכבשו. במקביל ללחימה בתעלה, הוטסו שלושה גדודי קומנדו ב-45 מסוקים במטרה לפגוע במטרות בעורף הצבאי הישראלי, אך לפחות מאמץ זה סוכל ברובו על ידי צה"ל.
במהלך ליל ה-7-6 באוקטובר השלימו המצרים את הקמתם של מספר גשרים כבדים והעבירו מאות טנקים ועשרות אלפי חיילים לגדה המזרחית של התעלה. הכוחות המצריים הגיעו בחלק מן הגזרות עד לכדי עומק של כשלושה ק"מ מהתעלה, והקימו מערכי הגנה מחופרים כהכנה לשלב העצירה האופרטיבית בתכניתם. כך אפוא הצליחו המצרים בתוך 24 שעות להעביר, על פי עדותם, כמאה אלף חיילים, למעלה מאלף טנקים וכ-13,500 רכבים, ולהיאחז בשטח שהיה עד לא מכבר בשליטת צה"ל. דבקותם של המצרים בתכנון המקורי ויישומו בצורה יעילה, הפתיעה את צה"ל והסבה אבדות ניכרות לכוחותיו הסדירים ביממת הקרב הראשונה, בה הם איבדו כשני שליש מסד"כ השריון שעמד לרשותם בסיני. מכת הפתיחה המצרית עיצבה את המשך המלחמה ובפועל שימרה בידם מאחז משמעותי בגדה המזרחית של התעלה עד לסיומה.