בלימת מתקפת הנגד המצרית

​​מערכה שניהל צה"ל ב-14 באוקטובר 1973 לבלימת מהלך התקפי של צבא מצרים, שבמסגרתו הועברו מאות טנקים לגדה המזרחית של התעלה בניסיון להרחיב את האחיזה בסיני. הניצחון המוחץ של צה"ל באותו יום סימן את תחילת התפנית בחזית הדרום וסלל את הדרך לצליחת התעלה.

​לאחר כישלון מתקפת הנגד של צה"ל ב-8 באוקטובר 1973 בחזית הדרום הוחלט להימנע מקרבות שחיקה עם הצבא המצרי ולמקד את המאמץ להכרעת הסורים. בימים הבאים העביר צה"ל את הלחימה לשטח סוריה ועלה בידו להכניס את הבירה דמשק לטווח הארטילריה. נשיא מצרים סאדאת, שהיה מחויב לבן בריתו הסורי, הורה לפיקוד הצבאי שלו להיערך להתקפה משוריינת בגדה המזרחית של התעלה, במטרה להקל על הלחץ של צה"ל בחזית הצפונית ולהפחית את היקף התקיפות של חיל האוויר שם. מפקדי הצבא המצרי ובראשם הרמטכ"ל שאזלי דגלו בהמשך העצירה האופרטיבית והסתפקו בהישגים שהושגו עד אז. זאת ועוד, הם ביקשו להותיר את דיביזיות השריון 4 ו-21 בגדה המערבית של התעלה כדי לסכל כל ניסיון ישראלי להבקיע לשטח מצרים. אולם, השיקול המדיני גבר על ההיגיון הצבאי וצבא מצרים נערך לפתיחת התקפה מעבר לקו שתפס ממזרח לתעלה והמועד שלה נקבע לבוקר ה-14 באוקטובר.

בעת שבצמרת המצרית התנהל ויכוח סוער, ההנהגה הישראלית חששה מהיגררות למלחמת התשה בחזית הדרום ודנה באפשרות לכפות הפסקת אש באמצעות צליחת התעלה. בעיצומו של דיון בקבינט המלחמה קיבל ראש המוסד צבי זמיר ידיעת זהב ולפיה המצרים נערכים לפתוח בשלב שני במתקפתם ולקדם את דיביזיות השריון שלהם מזרחה. משמעות הידיעה הייתה כי המצרים מיצו את מאמץ החי"ר וביקשו להרחיב את אחיזתם עד לקו המעברים בסיני במחיר דילול כוחותיהם ממערב לתעלה. לאור זאת, הוחלט לדחות את מהלך הצליחה ולהיערך בהגנה מיטבית, כדי להסב לשריון המצרי אבדות בשיעור שיותיר את הגדה המערבית של התעלה חשופה. על פי שיטת הפעולה שנקבעה היה על חטיבות הטנקים של צה"ל למשוך ככל הניתן את השריון המצרי למרחב הפתוח, ללא החיפוי של לוחמי החי"ר החמושים בטילי סאגר וללא ההגנה האווירית של סוללות טילי הקרקע-אוויר, ושם למצות את היתרון האיכותי שהיה להן.

כחלק מההיערכות שינה פיקוד הדרום את פריסת הכוחות, כאשר השינוי המהותי היה בהשארת עיקר כוחה של אוגדה 162 כעתודה באזור טסה והעברת הגזרה שלה לחטיבה 274 המתוגברת בגדודי חטיבה 500.

בליל ה-14-13 באוקטובר 1973 החלו המצרים בהעברת מאות טנקים מדיביזיות השריון שלהם 4 ו-21 לגדה המזרחית של התעלה ועם בוקר פתחו בהתקפה לכל אורך החזית. בגזרה הצפונית תקפה חטיבת השריון 15 המצרית בכוח של 60 טנקים בשני מאמצים את אזור קנטרה-בלוזה, אך נבלמה על ידי חטיבות 11 ו-204 ואבדה כשני שליש ממצבת כוחה. מדרום לשם תקפה חטיבת השריון 24 המצרית בסיוע חי"ר את הגזרה בשליטת חטיבה 274 שנפרסה מול פירדאן במתחמי זרקור והברגה. בעזרת כוחות מחטיבה 500 השריון המצרי נהדף שם ואיבד קרוב ל-35 טנקים נוספים.

מאמץ השריון המצרי העיקרי היה בגזרה המרכזית מול אוגדה 143 במרחב שהתפרס בין אגם תמסח לאגם המר הגדול. שם קודמו כוחות מדיביזיה 21 שכללו את חטיבות השריון 1 ו-14 ומולן הוצבו הטנקים של חטיבות 14 ו-421 של צה"ל. בלחימה שהתנהלה באזור מתחמי מכשיר וחמוטל ותוך ניצול נכון של תוואי השטח אבדו למצרים כ-80 טנקים.  

בגזרה הדרומית הפעילו המצרים שני מאמצים עיקריים למול כוחות אוגדה 252. חטיבת השריון המצרית 25 תקפה באזור תעוז מצווה בניסיון לחדור למעבר הגידי, אך כוחותיה נבלמו גל אחר גל על ידי חטיבה 164 שהסתייעה בחיל האוויר ואבדו לה בין 15 ל-20 טנקים. חטיבת השריון המצרית 3 מדיביזיה 4 ניסתה להגיע למעבר המיתלה בתנועת איגוף מדרום דרך ואדי מבעוק, אך כוחותיה נבלמו בקרב עם חטיבה 401 ועם גדוד צנחנים 202 שפעל לצדה. מפקד החטיבה המצרית נפל בקרב ולכוחותיו אבדו בסביבות 50 טנקים.

מתקפת הנגד המצרית נכשלה כישלון חרוץ. בסדרת הקרבות שהתנהלה לאורך ה-14 באוקטובר איבד הצבא המצרי כ-200 טנקים לעומת כ-20 טנקים בלבד של צה"ל. בעקבותיה נפגע המורל בצבא המצרי, מפקד הארמיה השנייה לקה בלבו וצמרת הפיקוד הביעה בחדרי חדרים ביקורת על החלטת הנשיא לצאת למתקפה שמחירה היה כבד. בצה"ל לעומת זאת גבר הביטחון העצמי ביכולת להכריע את הלחימה בחזית המצרית. הישגי השריון הביאו למפנה בשדה הקרב והכשירו את הקרקע למבצע אבירי לב לצליחת התעלה ולהעברת הלחימה לשטח המצרי.