טרום מלחמת יום הכיפורים החזיק צה"ל בקו ביצורים שכונה קו בר לב אשר התבסס על מערכת של מעוזים לאורך תעלת סואץ. בפתיחת המלחמה ניצבו המעוזים בקו האש הראשון ומאות הלוחמים שאיישו אותם נותרו לגורלם. כל אחד מהמעוזים ניהל קרב הישרדות משלו ולחימתם הייתה לדרמה אנושית שהסתיימה בדרך כלל בהיחלצות בדרך נס, במוות או בנפילה בשבי.
בתום מלחמת ששת הימים ישב צה"ל על הגדה המזרחית של תעלת סואץ שהפכה למכשול מים ולקו העימות העיקרי עם מצרים. המצרים שסירבו להשלים עם תוצאות המלחמה ועם אובדן חצי האי סיני פתחו במלחמת התשה והגבירו את התקפותיהם על כוחות צה"ל לאורך התעלה. בעקבות זאת יזמה מערכת הביטחון בחודשים נובמבר 1968-מרץ 1969 מבצע הנדסי רחב היקף שבמסגרתו הוקם קו ביצורים לאורך כ-160 ק"מ של תעלת סואץ. הקו כלל סוללת עפר מוגבהת מעל קו המים ו-30 מעוזים, שנועדו למטרות תצפית והתראה על פעולות האויב בביטחון שוטף ולמשימות רתק ושיבוש תנועותיו במקרה של מלחמה. המעוזים היו בבחינת מוצבים מחלקתיים שבהם היו מקלטים ועמדות ירי והם היו ממוגנים בשכבות פיצוץ, בגדרות ובשדות מוקשים. חלק מהמעוזים היו בודדים וחלקם היוו מתחם של 3-2 מעוזים והם נפרסו מחוף הים התיכון ועד לחוף הים האדום במפרץ סואץ. המעוזים היו תחת פיקודה של האוגדה המשוריינת הסדירה 252 שהייתה אחראית על הגנת סיני, והם אוישו בתחלופה על ידי גדודי חי"ר שהיו בקו בתעסוקה מבצעית.
ערב מלחמת יום הכיפורים היה קו בר לב מדולל ובו היו 16 מעוזים פעילים בנוסף לשלושה מעוזי תצפית. בגזרה הצפונית היו מעוז התצפית טרקלין שעל שפת הים התיכון ועוד שמונה מעוזים פעילים: בודפסט, אורקל א' ואורקל ב', לחצנית, דרורה, כתובה, מילנו ומפרקת; בגזרה המרכזית היו מעוז התצפית לקקן ועוד שלושה מעוזים פעילים: חיזיון, פורקן ומצמד; ובגזרה הדרומית היו מעוז התצפית אגרופית וחמישה מעוזים פעילים: בוצר, ליטוף, מפצח, ניסן (הכפר) ומסרק (המזח). מעוזים אלה היו מאוישים בתחילת חודש אוקטובר 1973 על ידי כ-450 לוחמים, כאשר המעוזים מטרקלין עד ליטוף הוחזקו על ידי גדוד מילואים 68 מהחטיבה הירושלמית מספר 16 בפיקוד אל"ם זאב עופר, בעוד המעוזים ממפצח ועד אגרופית הוחזקו על ידי לוחמים מגדוד נח"ל 904.
המצרים, שהיו מודעים לאתגר הצבאי שהציב בפניהם קו בר לב, השקיעו מחשבה רבה כיצד לצלוח את תעלת סואץ ולהביא לקריסתו. על פי תכניתם המבצעית הם נועדו לצלוח לאורך כל הגזרה בין המעוזים שהיו רחוקים זה מזה כ-10 ק"מ בממוצע ולפורר את סוללת העפר בעשרות נקודות באמצעות סילוני מים בלחץ גבוה. באשר למעוזים הם החליטו בתחילה לרתקם באש ארטילרית ובירי טילי נ"ט, בהמשך להטיל עליהם מצור ולבסוף כאשר ראשי הגשר יהיו מבוססים ואחיזתם בגדה המזרחית תהיה יציבה, לכבוש אותם מעורפם.
בצהריי ה-6 באוקטובר 1973 פתחו המצרים בהרעשה ארטילרית לאורך התעלה, החלו בכתישה של קו המעוזים וצלחו בחסותה את התעלה. אנשי המעוזים ששהו במקלטים העבירו דיווחים לאחור ברשתות הקשר על צליחת האויב ובמקביל עשו ככל יכולתם כדי לפגוע בסירות הגומי המצריות. בחלק מן המקרים עלה בידם להטביע חלק מן הסירות ולהרוג את יושביהן, אך לא היה בכוחם לעמוד בפני הגלים האנושיים של החיילים המצריים שצלחו בזה אחר זה. המצרים תקעו יתד במקומות רבים על סוללת העפר, אך לפחות מול חלק מהמעוזים נמנעו בשעות הראשונות לנקוט נגדם במהלך קרקעי. אולם ככל שהזמן נקף והתבססותם על הגדה המזרחית הלכה והפכה לעובדה מוגמרת החלו המצרים לחדור לשטח המעוזים וניהלו קרב יריות עם לוחמי צה"ל הנצורים. המצרים השתמשו בלהביורים ויידו רימוני רסס ועשן כדי להכניע את יושבי המעוזים אשר נותרו לגורלם וללא יכולת של ממש לקבל סיוע מבחוץ. המצרים שנערכו לאפשרות זו פגעו ביעילות תחילה בטנקים של חטיבה 14 לאורך הקו, ובהמשך גם בכלים של חטיבות השריון 401 ו-460 שחשו לתגבר את חזית התעלה בגזרה הדרומית ובגזרה הצפונית בהתאמה.
ביממת הקרב הראשונה עלה בידי הלוחמים במעוזים דרורה וכתובה בגזרה הצפונית, ובמעוזי התצפית לקקן בגזרה המרכזית ואגרופית בגזרה הדרומית, לנטוש אותם ולהגיע בשלום לשטח בשליטת צה"ל. לעומת זאת, המציאות בשאר המעוזים הפכה למורכבת. בגזרה הצפונית מעוז בודפסט הצליח להדוף גל תקיפה ראשון, אך כוח קומנדו שנחת מהים השתלט על הדרך המובילה אליו והטיל עליו מצור. המעוזים האחרים בגזרה הצפונית – אורקל, לחצנית ומילנו – לא הצליחו לבלום לאחור את המצרים ובמהלך ליל ה-7-6 באוקטובר ניסו הלוחמים ששרדו את התקיפות להיחלץ ולחבור לכוחות צה"ל. בעוד מעוז לחצנית נכבש עם בוקר ויתרת אנשיו נפלו בשבי, עלה בידי החיילים ממעוז אורקל לנוע מזרחה ובידי החיילים ממעוז מילנו להסתתר במבנה בקנטרה. אולם, בשני המקרים עלו החיילים הנסוגים על מארבים מצריים וספגו אבדות כבדות, כאשר מי ששרד נפל בשבי ורק מעטים מהם הצליחו להסתנן דרך הקווים המצריים לשטח בשליטת צה"ל. מעוז מפרקת, שהיה הדרומי ביותר מבין המעוזים בגזרה הצפונית, עוד הצליח לקבל מעת לעת סיוע מטנקים של גדוד 198 מחטיבה 460 אשר פינו פצועים לאחור, אך יתרת הלוחמים שם המשיכה להילחם עד לכניעתם ב-7 באוקטובר בשעות אחר הצהריים.
גורלם של המעוזים בשתי הגזרות האחרות לא היה שונה. מעוז ליטוף בדומה למעוז מפרקת קיבל סיוע מטנקים של גדוד 46 מחטיבה 401 שסייע בהדיפת המצרים ובפינוי פצועים, אך משלא ניתנה לאנשיו הרשות להתפנות נפלו לוחמיו הנותרים בשבי ב-7 באוקטובר עם ערב. שאר המעוזים עמדו תחת מצור כבד שהלך וגבר בעקבות כישלון מתקפת הנגד הישראלית ובשל עומק השטח שתפסו המצרים בגדה המזרחית של התעלה. הראשון ליפול היה מעוז מפצח, אשר חרף הסיוע של טנקי חטיבה 401, לוחמיו נכנעו בצהריי ה-8 באוקטובר בתום קרב פנים אל פנים לידי המצרים ו-22 מהם נפלו בשבי. ששת המעוזים הנותרים בגזרה המרכזית ובגזרה הדרומית הוסיפו להחזיק מעמד יממה נוספת, אך למחרת נחרץ גורלם של חמישה מהם.
ב-9 באוקטובר 1973 בסביבות השעה 02:00 אחר חצות הצליחו 22 הלוחמים ששהו במעוז בוצר, ששכן בין האגם המר הגדול לאגם המר הקטן, להגיע בחסות החשכה לשטח בשליטת צה"ל ולהינצל. חצי שעה מאוחר יותר פתחו 33 אנשי מעוז פורקן בגזרה המרכזית במסע חילוץ הרואי משלהם לאחר שעלה בידם להסתייע בארטילריה של אוגדה 143 ולהסתנן משם החוצה דרך הכיתור המצרי. במהלך מתואם מול מפקדת האוגדה נעו אנשי המעוז מזרחה ולאחר הליכה של למעלה מעשרה ק"מ בדיונות הגיעו בבוקר לאזור מתחם חמוטל בו התנהלה לחימה עזה בין טנקי חטיבה 421 לכוח המצרי במקום. אנשי המעוז נאספו על ידי כוח מחטיבה 14 ונתלו על טנק יחיד מגדוד 184 שחילץ אותם לאחור. גורל מוצלח פחות היה מנת חלקם של המעוזים חיזיון, מצמד וניסן. שלושת המעוזים הללו הצליחו להדוף מספר גלי תקיפה, אך יחסי הכוחות היו לרעתם וגם התחמושת שעמדה לרשותם הלכה והידלדלה. המצרים פרצו לתוך המעוזים, הצליחו להשתלט על הבונקרים שבהם הסתתרו הלוחמים שנותרו בחיים ולקחו עשרות מהם בשבי.
בתום היום הרביעי למלחמה נותרו תחת מצור שני המעוזים הקיצוניים בקו בר-לב – מעוז בודפסט על חוף הים התיכון בגזרה הצפונית ומעוז המזח על חוף הים האדום בגזרה הדרומית. בעוד שעלה בידי צה"ל ב-10 באוקטובר להעביר אספקה למעוז בודפסט ולתגבר את כוחותיו, נכשל ב-11 באוקטובר ניסיון לחלץ דרך הים את לוחמי מעוז המזח. כפועל יוצא מכך נחרץ גורלו של המעוז וכעבור יומיים נכנעו אנשיו בחסות הצלב האדום והועברו לשטח מצרים. לוחמי מעוז בודפסט הדפו בהצלחה ניסיונות נוספים לכבוש אותו ולחסום את הדרך אליו וב-15 באוקטובר עלה בידי כוחות צה"ל להסיר מעליו באופן סופי את האיום המצרי. מעוז בודפסט נותר אפוא המעוז היחיד בקו בר לב שלא נפל לידי המצרים. כחודש לאחר סיום המלחמה נערכו חילופי שבויים עם המצרים ועשרות רבות מלוחמי המעוזים שנפלו בשבי חזרו לחיק משפחתם בישראל.