הסכם צבאי בין ישראל לבין מצרים, שנחתם בתום מלחמת יום
הכיפורים, בק"מ ה-101
בכביש סואץ- קהיר, ב-18 בינואר 1974, על ידי הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו), הרמטכ"ל
המצרי מוחמד עבד אל- ע'אני גמאסי ומפקד כוח החירום של האו"ם (UNEF II) הגנרל הפיני אנסיו סילאסוואו.
ההסכם התגבש לאור החלטות 338 ו-339 של
מועצת הביטחון של האו"ם, שקראו להפסקת לחימה ונענו על ידי ישראל ומצרים.
הפסקת האש נכנסה לתוקף בפעם השניה החל מ-24 באוקטובר 1973 בשעה 07:00. בעקבות זאת, בתהליך שראשיתו בשיחות בין קצינים בק"מ ה-101, המשכו
בדיונים בועידת ג'נבה
(21 בדצמבר 1973- 9 בינואר 1974) וסופו בתיווך אמריקאי בין הצדדים, נרקם ההסכם.
17 פגישות נערכו בין קציני צה"ל לקציני הצבא המצרי בק"מ ה-101, בין ה-28 באוקטובר 1973 ל-29 בנובמבר 1973. בראש המשלחת הישראלית עמד האלוף (במיל') אהרון יריב ועל חבריה נמנו: אלוף (במיל') שמואל אייל, אל"ם אהרון אבנון, אל"ם אהרון לברן ואל"ם דב שיאון. בשיחות נידונו ארבעה נושאים מרכזיים: שיירות מזון לארמיה השלישית ולעיר סואץ, חילופי שבויים, חיפוש אחר נעדרים והפרדת הכוחות.
בפגישה הראשונה סוכם נושא שיירות המזון לארמיה השלישית ובפגישה השביעית, שהתקיימה ב-11 בנובמבר 1973, נחתם הסכם ראשוני שנקרא בשם "הסכם 6 הנקודות":
ישראל ומצרים יקיימו בקפדנות את הסכם הפסקת האש, בהתאם לקריאת מועצת הביטחון של האו"ם.
שני הצדדים הסכימו לפתוח מיידית בשיחות ליישום שאלת החזרה לקווי ה-22 באוקטובר במסגרת הסכמי ההתנתקות וההפרדה של הכוחות ובחסות האו"ם.
הוסכם כי אספקה יומית של מזון, מים ותרופות תועבר לעיר סואץ וכל האזרחים הפצועים יפונו.
לא תעוכב אספקה שאינה צבאית לגדה המזרחית של תעלת סואץ.
נקודות ביקורת בכביש סואץ- קהיר יוחלפו בנקודות ביקורת של האו"ם ולקציני צה"ל יתאפשר לפקח יחד עם קציני האו"ם על משלוחים אזרחיים על שפת התעלה.
תתקיים החלפה של כל השבויים, לרבות הפצועים, מיד לאחר שיוצבו נקודות הביקורת של האו"ם על כביש סואץ- קהיר.
בפגישה התשיעית שהתקיימה ב-14 בנובמבר 1973 נידונו, בין השאר, סדרי חילופי השבויים, הבריאים והפצועים. נקבע כי החילופים ימשכו שבועיים, החל מה-15 בנובמבר וכי השבויים יצאו בדרך האוויר בו-זמנית מישראל וממצרים. חיפושים אחר נעדרים החלו ב-18 בנובמבר 1973 ונמשכו לאורך כל התקופה. גם נושא זיהוי חללים ופינוי גופות של חללי צה"ל משטחים שהוחזקו ע"י המצרים זכה למענה החל מהפגישה ה-12, שהתקיימה ב-19 בנובמבר 1973. אולם, לא חלה התקדמות בנושא הפרדת הכוחות.
בעקבות המבוי הסתום אליו הגיעו שיחות הקצינים בק"מ ה-101 בנושא הפרדת הכוחות, הדיון בסוגיה הועבר לועידת ג'נבה, שנערכה בחסות האו"ם, כאשר שתי מעצמות העל, ברה"מ וארה"ב, שימשו יחדיו כיושבות ראש. הוועדה הצבאית בג'נבה התכנסה לראשונה ב-26 בדצמבר 1973. בראש הנציגות הישראלית לוועדה עמד האלוף מרדכי גור, בראש המשלחת המצרים עמד הגנרל טהא מגדוב והאו"ם יוצג ע"י הגנרל אנסיו סילאסוואו. שש פגישות קיימה הוועדה, אולם גם הפעם לא הגיעו הצדדים לעמק השווה. לפיכך, ב-10 בינואר 1974 הודיעה ארה"ב כי מזכיר המדינה, הנרי קיסינג'ר, יצא למזרח התיכון בכדי לפתור את הבעיה.
בתום מסע דילוגים של הנרי קיסינג'ר בין הצדדים ובנוכחות הגנרל אנסיו סילאסוואו, שני הרמטכ"לים, רא"ל דוד אלעזר והגנרל גמאסי חתמו על ההסכם בק"מ ה-101 ב-18 בינואר 1974. חברי המשלחת הישראלית שנכחו במעמד היו: האלוף אברהם אדן, אל"ם דב שיאון ומאיר רוזן, היועץ המשפטי של משרד החוץ. עוד נקבע כי הסדרי ההסכם ילובנו בחסות האו"ם לא יאוחר מ-48 שעות מרגע החתימה ויושלמו תוך חמישה ימים.
פרטי ההסכם תורגמו להנחיות מעשיות לנסיגת כוחות צה"ל מאפריקה תחת שם הקוד מבצע גלריה. בפקודת המבצע נקבע שהפינוי מאדמת מצרים יתחיל ב-25 בינואר 1974 ולאחר השלמתו ב-5 במרץ 1974 יערך פיקוד הדרום בקו הגנה חדש. הפינוי כלל חמישה שלבים; פינוי הגדה המערבית, דילול הגדה המזרחית ופינויה עד קו ההפרדה, הערכות למגננה לאורך קו ההפרדה באמצעות שתי אוגדות משוריינות, יצירת חיץ או"ם ברוחב של 3 ק"מ בין צה"ל לצבא מצרים בכל שלבי הפינוי והערכות עורפית בעוצמה של אוגדה משוריינת במרחב שבין רפידים, ביר תמאדה, ג'בל ליבני- ביר חסנה. בסך הכל נטלו במבצע הפינוי משטח מצרים שישה כוחות והם "כוח סלע" (מפקדת שליטה אוגדתית למבצעים מיוחדים בפיקוד תא"ל עמנואל שקד), אוגדות 143, 162, 252, 440 ו"כוח נמר".