ברוך (פינקו) הראל נולד בשנת 1931 במולדובה. כנער צעיר הוא שרד את זוועות השואה באירופה ובשנת 1949 עלה לישראל. בשנת 1950 התגייס לצה"ל ושירת בחטיבת גולני, שבמסגרתה לחם נגד הצבא הסורי בקרב תל מוטילה. בהמשך הוסמך לקצונה ועבר הסבה לשריון.
במערכת סיני פיקד על פלוגה במסגרת גדוד 9 בחטיבת השריון הסדירה 7 ולחם עימה בציר המרכזי בסיני. לאחר המלחמה מילא שורה של תפקידי פיקוד ומטה במסגרת החטיבה ובכלל זה כקצין האג"ם שלה. בשנים 1965-1964 הדריך בקורס מפקדי פלוגות בבית הספר לשריון ולאחר מכן שימש לזמן קצר כסגן מפקד בית הספר לשריון.
בשנים 1966-1965 פיקד על גדוד טנקים 82 בחטיבה 7 ובשנים 1967-1966 שימש כסגן מפקד החטיבה. בתקופת כהונתו פרצה מלחמת ששת הימים והוא השתתף בלחימה נגד המתחמים המצריים ברפיח ובג'יראדי ובקרבות בעומק סיני נגד השריון המצרי. על תפקודו תחת אש ועל הובלת כוחותיו בשורה של קרבות קיבל ציון לשבח מהרמטכ"ל שלימים הומר לעיטור המופת.
בשנים 1968-1967 שימש מדריך במכללה הבין זרועית לפיקוד ומטה (פו"ם) ובשנים 1969-1968 עבר קורס פיקודי בצבא האמריקני. עם חזרתו לארץ התמנה לסגן מפקד חטיבה ממוכנת 875, ובמהלך תפקידו פיקד על כוח פשיטה משוריין, שנחת בחוף המערבי של מפרץ סואץ, במסגרת מבצע רביב בספטמבר 1969 ופגע בשורה של יעדים צבאיים על אדמת מצרים.
בשנים 1971-1970 פיקד על חטיבת השריון הסדירה 14, שהחזיקה בקו התעלה והוביל אותה במלחמת ההתשה מול הצבא המצרי. בשנים 1973-1971 שימש כסגן מפקד פו"ם וכחודש וחצי לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים מונה לסגן מפקד אוגדת השריון הסדירה 252 בסיני. בתחילת המלחמה היה שותף לניהול הקרבות לבלימת הצליחה של הכוחות המצריים, ובהמשך לחם עם האוגדה בגזרה הדרומית של התעלה. בעיצומה של המלחמה קיבל את הפיקוד על חטיבת השריון במילואים 164 והוא צלח עימה את תעלת סואץ לשטח מצרים. תחת פיקודו כבשה החטיבה את שדה התעופה פאיד, השמידה בסיסים של טילי קרקע-אוויר והשתלטה על נמל עדביה.
בשנים 1976-1974 פיקד על אוגדה 440, שהתבססה על טנקי שלל והועלה לדרגת תת אלוף. בשנים 1978-1977 פיקד על אוגדה 252 ובשנת 1979 השתחרר משירות קבע בצה"ל.
הוא נפטר ב-3 ביולי 2017.