גולדה מאיר נולדה בשנת 1898 ברוסיה. בשנת 1906 היא עברה עם משפחתה לארצות הברית ובמהלך נעוריה שם החלה בפעילות ציונית. בשנת 1921 עלתה לארץ ולאחר כשבע שנים בהם הקימה משפחה ועבדה במשרות שונות החלה בפעילות ציבורית.
בשנת 1928 מונתה למזכירות מועצת הפועלות בהסתדרות הכללית ובהמשך השתלבה בהנהגה הצעירה של מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י). בשנים 1934-1932 שהתה בארצות הברית מטעם ההסתדרות וערכה מסעות התרמה למען היישוב העברי. עם שובה לארץ נבחרה למזכירת הועד הפועל של ההסתדרות ובשנת 1936 מונתה לראש המחלקה לעזרה הדדית.
לאורך שנות הארבעים נמנתה על הנהגת המחלקה המדינית בסוכנות היהודית ואף עמדה בראשה בשנים 1948-1946. במסגרת תפקידה ריכזה את קשרי החוץ מול הבריטים וקיימה מגעים עם עבדאללה הראשון מלך ירדן. היא הייתה במעמד ההכרזה על מדינת ישראל ונמנתה על החותמים על מגילת העצמאות. לאחר הקמת המדינה מונתה לצירה של ישראל במוסקבה ולאחר מספר חודשים בתפקיד נבחרה לחברת כנסת מטעם מפא"י. עם הקמת הממשלה מונתה לשרת העבודה ובשנים 1956-1949 בהם מילאה את התפקיד דאגה לשיכונם של מאות אלפי עולים ולצמצום הדרגתי של המעברות.
בשנים 1965-1956 כיהנה כשרת החוץ תחת ממשלות בן-גוריון ואשכול. במסגרת תפקידה טיפחה את הקשר עם צרפת, מיסדה יחסים דיפלומטיים עם מדינות מתפתחות באסיה ובאפריקה וחתרה להידוק היחסים עם ארצות הברית. בשנת 1965 פרשה מתפקידה כשרה בממשלה, התמסרה לפעילות מפלגתית ומילאה תפקיד משמעותי בהקמת מפלגת העבודה. בעקבות מותו הפתאומי של ראש הממשלה לוי אשכול בפברואר 1969 היא נבחרה מטעם המפלגה כמחליפתו בתפקיד.
היא כיהנה כראש הממשלה במשך חמש שנים והנהיגה את המדינה בתקופה סוערת מן הבחינה הביטחונית. היא הובילה את צה"ל בתקופת מלחמת ההתשה במספר חזיתות במקביל, ולאחר שזו שככה הורתה על מלחמת חורמה באירגוני הטרור הפלסטיניים בעקבות טבח 11 הספורטאים באולימפיאדת מינכן. אולם, יותר מכל זכורה כהונתה בתפקיד בשל פרוץ מלחמת יום הכיפורים. בדומה לשאר הצמרת המדינית ביטחונית, היא קיבלה את הערכת אגף המודיעין בדבר הסבירות הנמוכה למלחמה, ומשכך נתפסה כמי שנשאה באחריות הכוללת למחדל שהוביל למלחמה בהפתעה. היא מנעה מצה"ל להנחית מכה מקדימה משיקולים מדיניים, אך תמכה בגיוס רחב בניגוד לעמדת שר הביטחון.
במהלך המלחמה ניהלה את המערכה המדינית, ובפרט את המגעים עם האמריקנים לאספקת אמצעי לחימה ברכבת אווירית וימית לישראל ובדבר הפסקת האש. באפריל 1974 התפטרה מתפקידה בשל דו"ח הביניים של ועדת אגרנט ובשל המחאה הציבורית על כך שעיקר האשמה למחדל הופלה על הדרג הצבאי. עם הקמת ממשלה חלופית, חודשיים אחר כך, התפטרה גם מחברותה בכנסת ופרשה מהחיים הפוליטיים. שלוש שנים וחצי מאוחר יותר נפגשה עם נשיא מצרים אנואר סאדאת, שהיה במשך שנים יריבה המושבע וזאת במהלך ביקורו ההיסטורי בירושלים.
היא נפטרה ב-8 בדצמבר 1978.