הקרב על מעוז המזח

​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​מערכה שהתחוללה בין ה-6 ל-13 באוקטובר 1973 על המעוז הדרומי ביותר בקו בר לב, בין הכוחות המצריים שצלחו את תעלת סואץ, לבין עשרות בודדות של לוחמי צה"ל שהיו נצורים בתוכו. המערכה הסתיימה בתום שבוע לחימה עם נפילתם של אנשי המעוז בשבי המצרי.

​בעיצומה של מלחמת ההתשה נבנה לאורך תעלת סואץ קו מבוצר של מעוזים, שנועדו למטרות תצפית והיוו חלק ממערך ההגנה הקדמי של צה"ל בגזרה. מעוז המזח שכונה בשם הקוד "מסרק" היה הדרומי שבהם, והיה ממוקם מול פורט תאופיק והעיר סואץ על לשון יבשה מלאכותית ומוקף מים משלושת עבריו.

ערב מלחמת יום הכיפורים אויש המעוז על ידי לוחמים מגדוד נח"ל 904 ששהו בתעסוקה מבצעית. מפקד הפלוגה היה סגן שלמה ארדינסט שהיה אחראי על מעוזי המזח, ניסן ומפצח ומי שפיקד תחתיו על המעוז עצמו היה סגן דוד תורג'מן. מבחינה פיקודית הם היו כפופים לגדוד 52 בפיקודו של עמנואל סקל ולחטיבה 14 בפיקודו של אל"ם אמנון רשף אשר הייתה באותו זמן אחראית על הקו.

בצהריי ה-6 באוקטובר 1973 פתח הצבא המצרי בהרעשה ארטילרית על קו המעוזים ובחסותה החלו כוחותיה בצליחת התעלה לכל אורכה. מעוז המזח נכתש תחת מטר הפגזים ואנשיו קראו ברשת הקשר לעזרה. בגזרת המעוז ניסו טנקים של גדוד 52 לבלום את תנועת האויב, אך לוחמי חי"ר מצריים החמושים בטילי נ"ט שיבשו את פעולתם ופגעו בהם. בעקבות זאת, ארבעה מהטנקים נעו למעוז המזח כדי שחברי הצוות הפצועים יוכלו לקבל טיפול ראשוני מרופא המוצב ד"ר נחום ורבין. לאחר שחטיבה 401 בפיקודו של אל"ם דן שומרון​ קיבלה אחריות על הגזרה נעשה ניסיון לחבור למעוז ולחלץ את אנשיו. כוח טנקים מגדוד 195 הגיע אמנם סמוך לכניסה אליו, אך אש מצרית יעילה סיכלה זאת.

בליל ה-7-6 באוקטובר צלחו לוחמי חי"ר מצריים מדיביזיה 19 בסירות את התעלה, ובסיוע אנשי קומנדו תקפו את העמדות במעוז. הם ניסו לחדור פנימה ואף הצליחו לפצוע באורח קשה את מפקד המעוז, אך לא עלה בידם לכובשו. לאור זאת, החליטו המצרים להתיש את הכוח המגן, הטילו מצור בפועל על המעוז, צלפו על לוחמיו והפגיזו את שטחו.

ביממות הבאות הלך והחמיר מצבם של הנצורים במעוז המזח. מלאי התחמושת הידלדל, מספר הפצועים האמיר לאחר הדיפת ניסיונות חדירה נוספים של המצרים והייאוש במקום גבר והלך. צמרת הפיקוד של צה"ל הייתה מודעת למצוקת המעוז וב-11 באוקטובר נעשה ניסיון לחלץ את החיילים שם דרך הים. לטובת המשימה, הורכב כוח ייעודי של לוחמי יחידה 707 על גבי שש סירות גומי ושלוש ספינות דבור, שיצא מראס סודר ושט במעלה מפרץ סואץ לכיוון המעוז. אולם הוא התגלה סמוך לאי גרין, הופגז על ידי תותחי חוף ולבסוף נסוג מתוך חשש לשלום אנשיו.

חוסר היכולת לחלץ את הנצורים במעוז המזח או לכל הפחות להעביר לידם אספקה, הוביל את דרגי הפיקוד הגבוהים לחשוב על אפשרות של כניעה. לאחר סבב התייעצויות, ולאחר שהובהר על ידי פיקוד הדרום לשלמה ארדינסט המפקד בשטח כי לא ניתן לסייע לו, הוחלט כי המעוז ייכנע בחסות הצלב האדום. שר הביטחון משה דיין, שלא היה שלם עד תום עם ההחלטה, סבר כי זו צריכה להיות בידיו של מפקד המעוז. משהובהר כי הכוח במקום לא יחזיק עוד מעמד ניתן אור ירוק לכניעה.

בצהריי ה-13 באוקטובר הגיע נציג הצלב האדום למעוז המזח ולאחר שסוכמו סידורי הכניעה הועברו 37 הלוחמים הנצורים לשטח מצרים. אלה ישבו בשבי כחודש וחצי והוחזרו לישראל בעיצומן של השיחות על הסכם הפרדת הכוחות.​